סיפורה של דניאלה - הפרק הראשון 

ליטפתי את שיער-ראשו של נעם, מביטה בו בדאגה. "איך ההרגשה?" שאלתי, מעבירה, ברכות, את כף-ידי החמה על ערפו. "קצת יותר טובה", חייך אלי אחי הצעיר בתשובה, עיניו היפות נוצצות. "רוצה עוד תה?" שאלתי ברוך, ומשהנהן חרש הענקתי לו נשיקה לחה על מצחו המיוזע, קמתי, והכנתי לו ספל תה נוסף מתמצית תה הלימון, שקניתי בחנות הקפה והתה הנחמדה ההיא בוורשה, ב"טיול השורשים" שלנו בפולין, בצ'כיה ובגרמניה לפני שנתיים.
"דני", שמעתי את קולו הנעים של נעם, מחדרו הקט, "יש משהו שעדיין לא ספרתי לך". מיהרתי אליו. "מה?"
נעם נשם נשימה עמוקה.
"את מבינה", פתח, בהיסוס, "אני... הסיבה שאני מרגיש כל-כך רע עכשיו, היא... זה"... "כן?" "יש ילדה אחת, בכיתה המקבילה"... "והתאהבת בה". השלמתי את דבריו, בחיוך אוהב וקל. נעם הביט בי, בהפתעה גמורה. "איך את יודעת?" שאל, שפתיו היפות נותרות פשוקות קמעה. חייכתי אליו באהבה, מגישה את ידי אל שערותיו ופורעתן קלות, בדבלול של חיבה. "אוה, באמת, נעם!" קראתי בחדווה. "מה, זה חדש בשבילך, שאני יודעת הכל עליך?" גחנתי אליו, נישקתיו על קצה אפו החמוד והתישבתי לצדו, מחבקת אותו קלות. "אז מה הבעיה, בדיוק? רק אל תגיד לי, שאתה מתבייש ממנה"...
אבל, זו בדיוק היתה הבעיה.
קימטתי קלות את מצחי, מהרהרת, כיצד להחדיר די-אומץ באחי הקטן, שלא ירעד למחשבה לנשק מישהי...
לבסוף, משסיים נעם את ספל התה השלישי, פתחתי, מלטפת רכות את שערותיו החומות, הרכות, ובוררת בקפידה את מלותי.
"תגיד", חייכתי אלי באהבה, "איך היא נראית?"
נעם נאנח, בכאב מאוהב. "יש לה שיער חום, ארוך", פתח, עיניו היפות וקולו העדין עוטים, יחדיו, אותו דוק חולמני, שהכרתי כה-טוב אצל דני. "עיניים חומות, כמו של איילה... ככה גם קוראים לה, אגב". "שם יפה", הערתי, מהדקת את חיבוקי - השם איילה היה, מאז ומעולם, אחד השמות, האהובים עלי ביותר. נעם חייך אלי, חיוך של מאוהב נואשות. "אלא מה", נאנח בכאב, "היפה ביותר בעולם - כמוה"... "ואתה אוהב אותה מאוד? ברצינות?" שאלתי, מביטה היישר לעיניו - ונעם השיב, מחזיר מבט עמוק אל-תוך עיני: "דני - כבר שלשה לילות, שלא ישנתי בגללה".
המצב, בבירור, היה רציני מאוד.
"וניסית לומר לה, לרמוז לה, איכשהו, שאתה מעוניין בה?" שאלתי, מלטפת, קלות, את גבו. נעם נענע בראשו לשלילה. "אני לא יודע, איך", התוודה לפני, בכאב. "זה... אני אילם לידה"...
ידעתי בול למה הוא מתכוון. אילו רק, בכל אותם מקומות, המכונים, משום-מה, "בתי-ספר" (כאילו, שנועדו באמת להקניית השכלה... חנטריש), היו מלמדים, במקום בלה-בלה-בלה-על-שירה-יהודית-בתקופת-הצלבנים-או-מה, איך להתחיל אלה עם אלה ברצינות ואיך להתחבק, להתנשק ולגעת זה בזו, העולם הזה היה, ללא-ספק, נחמד הרבה הרבה יותר.
ואז ידעתי, ללא-ספק, מי תדע לעזור לו ולייעץ לו - עוד יותר טוב ממני. "תגיד", שאלתי, בחיוך קל, "מה דעתך לשאול את אלה? היא ללא-ספק תדע להדריך אותך בנידון". נעם חייך, חושף לראשונה גם את שני טורי שלמות-שיניו היפות. "נידון, כן"...
בדיחה משפחתית; תבינו הכל מאוחר יותר, בעוד לא הרבה עמודים, אל-דאגה.
אלה היא גזעית. אתם יודעים, למה אני מתכוונת? היא, אולי, הנערה הכי קולית, שהכרתי אי-פעם. באמת, אני ממש גאה בה. זה קצת מורכב לתאר אותה, כי יש בה המון ניגודים, שעלולים גם לבלבל לפעמים, אבל... ובכן, אספר לכם עליה קצת, ואז בטוח תבינו בול, למה אני מתכוונת כשאני אומרת עליה, על אחותי הצעירה והחמודה, היפהפייה והשובבה, שהיא "הכי קולית בעולם".
קודם-כל, היא "זרוקה" מאוד - תמיד הולכת עם ג'ינס קרועים, טי-שירט'ס גזורות בכל-מיני מקומות מוזרים וחושפניים, עגיל באף, וקעקוע קטן על הכתף - ובתוך הבית, לפעמים נוטה לוותר על בגדים לחלוטין, או כמעט לחלוטין (ואני תמיד איתה בזה - נודיזם זה כזה כיף!!). היא בפירוש האחרונה, ששמה, בכלל, על אופנה, או באופן-כללי על מה אנשים, כאלה או אחרים, חושבים עליה - היא נוהגת לומר, "אני חיה בשביל עצמי, לא בשביל אחרים; אז למה צריך בכלל להזיז לי, מה איזשהו אהבל כזה או אחר יעביר, בקבולת המינימלית של השכל שאין לו? שיחשוב מה שהוא רק רוצה-סלאש-מסוגל; אני, בינתיים, אכייף ואהנה, כמה שרק יתחשק לי".

זוהי אלה, בקצור נמרץ - אף-פעם לא שמה על אחרים. אבל היא בפירוש לא "אגואיסטית", או "אגוצנטרית", או משהו נורא שכזה - ההיפך המוחלט!! היא ולילי, ליתר-דיוק (אחותנו הצעירה - אל-דאגה, עוד-מעט תכירו את כולנו; אנחנו משפחה גדולה...). תמיד אתה יכול להיות בטוח, שהן יסייעו לך בכל, אם רק תבקש את עזרתן. עוד שני דברים, המאפינים את שתיהן, הם נטייה להתיידד, אוטומטית, עם כל מי, שהן פוגשות - ולא משנה בכלל, מה ומי - ובטחון-עצמי מלא, ואצל אלה - גם לחלוטין בלתי-מנוצח.
אבל לעלות לאלה על העצבים, לא משנה, בכלל, במה... ובכן, יש דרכים רכות יותר להתאבד. ביליב מי, או. קיי?
והיא פשוט מאוהבת ברעיון, של לקחת סיכונים - רק להבהרת-העניין, בארון שלה תלויות חולצות עם כתובות כמו, "נראה אותך נוגע בי - לא פוחדת ממך!" (פעם אחת היא כבר כמעט נאנסה, כשהלכה בגן חשוך בפאתי-העיר, רק עם החולצה הזאת מעל למותניה, ואיזה אידיוט אחד החליט, שבא לו למשש את חזה בניגוד לרצונה; האידיוט דנן בילה, אחר-כך, שבועיים בטיפול נמרץ... יהא זכר-פינו - ברוך...), "באור אדום - חצה רק בריצה!" ו"מוטב לגמור ברגע את החיים, מאשר לפחד אפילו רגע".
כי זוהי אלה.
לילי, לעומת-זאת, היא עדינה מאד ותמימה - לפעמים במידה מפתיעה. היא מסוגלת, למשל, לפתוח בשיחה עם זר גמור ברחוב, רק מתוך הסקרנות שבדבר, ולעולם לא תעלה על דעתה לחשוד במישהו. את אלה זה משגע לפעמים. "באמת, לילי", היא קוראת, כשמגיעים מים עד נפש, "רוב בני-האדם הם חלאות, זבל! את לא יכולה, פשוט לא יכולה, לתת ככה אמון מוחלט בכל חלאה!" "רגע, אלה - מי את, שתגידי ללילי מה היא יכולה לעשות ומה לא?" מתערב דני בשיחה (הוא אחינו הגדול - מבוגר ממני באחד-עשר חודשים, כך, שהוא דניאל, ואילו אני - דניאלה; רק אל תתבלבלו, כן?). "אני אחותה הגדולה! ואני אמורה לפחות לשמור עליה, בהתחשב בעובדה, שאף-אחד מכם אינו מטריח את עצמו לעשות זאת!" מתפרצת עליו אלה, הלוחמת האמיצה (ובעלת חגורה שחורה דן 4 בקרטה - אלופת-העיר!).
לילי מחייכת לעברה, ברוך מבוייש, כמו תמיד. "אלה - באמת, תודה, אבל - אני כבר לא ילדה"... "את ילדה, עד שאני אקבע אחרת". קוטעת אותה אלה, נחרצות.
ולך תתווכח איתה.
אלכס תמיד מנסה - עוד כשכולנו היינו ילדים, הכיף הכי גדול שלו היה להתגרות באלה, בכל אמצעי שרק יעלה בדעתו, ולראות, עד כמה יוכל להלהיט אותה, לפני שתתפרץ.
וזה אף-פעם לא לוקח הרבה (אם-כי, מאז נסע אלכס למזרח לפני חודשיים - הודו, תאילנד, בורמה וכיוצא-באלה - אלה מודה, דווקא, שממש חסרות לה כל ה"השתוללויות" הללו איתו...).
"באמת, אלה", הוא אומר, "הרי, אם לילי היא עוד ילדה, את עוד תינוקת; כאילו, היא הרבה יותר מבוגרת ממך, מבחינת בריאות נפשית"...
בשלב הזה, אלה כבר בועטת בו.
אבל, מכיוון שגם אלכס אוהב לקחת סיכונים (הם די-דומים בנקודה הזאת), הוא ממשיך, ומציע לה מוצץ.
בנקודה הזאת, אלה בדרך-כלל מזנקת עליו, לעשות בו שפטים.
אבל גם לאלכס יש איזשהו מושג, בהחלט לא מינימלי, בג'ודו ובקרטה.
וכך הם מתגלגלים השניים, מכים ובועטים ונושפים ומתנשפים, עד שלבסוף, כעבור מספר רגעים, מתייצבת אלה מעליו ואומרת, אדומה ומשולהבת, קרת-רוח וסוערת בעת-ובעונה-אחת, "הפעם עוד ריחמתי עליך. הפעם".
כי אלו הם אלכס ואלה.
דני הוא רומנטיקן. באמת, רומנטיקן מהסוג, שכמעט-כמעט פס מן העולם. לדוגמא, הוא תמיד פותח לפני כל נערה - אפילו לפני! - את הדלת, כמעט תמיד מדבר אלינו ברוך (ובמיוחד אל לילי, שממש מעריצה אותו, בכל נפשה ומאודה, ומאז ומעולם), ויולי - חברתו הקבועה מזה ארבע ורבע שנים - סיפרה לי, שהוא הבחור העדין, המתחשב, הרגיש והמבין ביותר, שהכירה מעודה.
ועל-כל-פנים - אני יודעת זאת בעצמי. תמיד ידעתי, כבר בהיותנו ילדים רכים. כבר מתקופת הגן ידעתי, מכלי ראשון, שדני יהיה הנפלא במאהבים. וצדקתי, כמובן - אין מאהב טוב ממנו, בעולם כולו...

טוב, מלבד זאת יש לנו גם שתי אחיות גדולות, הדרות כבר מחוץ לבית - דנה, אחותנו הבכירה, היא סטודנטית למשפטים, המתמחה בהגנה על עובדים מנוצלים כנגד מעסיקיהם הנצלניים, ופעילה מאד ב"חד"ש" בתל-אביב (בכל דקה פנויה), והיא גם היחידה מאתנו שכבר נשואה - ליהורם (גם הוא סטודנט - לפילוסופיה). הם שניהם פשוט אדירים - גם אם "אדומים" קצת יותר-מדי לטעמי... מעולם לא הלכתי יותר שמאלה, מן "האגף המתון" של "השומר הצעיר", ורוב תקופת חטיבת-הביניים והתיכון, עברה עלי, בכלל, בצופים (אחלה תנועה!!). גם יונית היא בקטע של פעילות פוליטית, אבל ב'מר"צ', ב"גוש שלום" וב'קל"ף'. היא, אמנם, עדיין איננה מעוניינת להתחייב סופית למישהי, כפי שהיא מגדירה זאת, אך מתגוררת כבר שנה ורבע עם חברתה, דלית לוינסקי, בלב תל-אביב, מרחק שניונת הליכה מן הגינה.
לאלכס, אגב, מעולם לא הזיז מפוליטיקה - הוא בדעה, שהדבר החשוב ביותר עלי-אדמות הוא להנות מן החיים, ולעזאזל מחר - ואין אלהים בלעדי האופנוע שלו (של אלכס!). ולי ולדני קצת קשה לפעול במשהו, כי שנינו "מחויילים" - דני הוא סרן בחיל-הים, ואני סג"מית בחיל-האויר (הראשונה במחזור!). אלה באה, פה ושם, לפעילויות של "נוער שלום עכשיו", אבל ללילי ממש אין זמן, בתור היפהפייה, החמודה, הנפלאה והמוצלחת ביותר, ברקדניות-הבלט שקמו מעולם... והיא כזאת - מאי וורד!!
ולנעם אין - כרגע, לפחות - שום ענין בפוליטיקה.
ולהשלמת התמונה המשפחתית אציין גם, שיש לנו חתלתולה קטנה וסופר-מתוקה - קוטינקה, אם-כי נעם, לילי ואני מכנים אותה "חתמיצי" - זאת, על-פי האופי שלה היא חתחתול (החבר של גרגמל); ולפי הפנים התמימות - מיצי...
אז עכשיו אתם כבר מתחילים להבין, לאן נפלתם???